סיפורים חיים


תיאטרון תמונע

19.1.2013


לירון לב ורבקה זהר

"ושניים כי טוב"

בפעם הראשונה ביחד


רבקה זהר ולירון לב ,יוצר צעיר ומבטיח, חברו יחד למופע משותף מיוחד במינו. המופע משלב שירים חדשים שכתבו השניים, לצד הקלאסיקות של רבקה. בימים אלה מקליטים רבקה ולירון אלבום חדש משותף, סינגל ראשון מתוכו ייצא לאור בקרוב.


עיגולי זהב


באחד הבקרים. יום רביעי. הלכנו דבורה סמדר לאל (Lael) ואני לנקב חורים באוזניה של ראל. בת חצי שנה. הלבישה אותה אמה בתכלת ולבן ולרגליה גרביים בסגול עם פסים לבנים. ראשה הקטן היה עטור קוקיות ואת כתפיה הקטנות עטף רדיד זעיר מתחרה לבנה.

יושבות דבורה ואני ברכב ומחכות. מגיעה סמדר נמרצת, חיוכה רחב, פניה קורנות, שאחזה את ראל אחיזה מיומנת ומאחריהן צעדה האם שנשאה את הכיסא. יפה האם ותנועותיה זרימה של כנות. חזקה היא ודואגת שבתה תשב "כמו שצריך". מחייכת חיוכה הקורן ומנפנפת לנו לשלום. תרמיל הביאה איתה עבור הקטנה ובו מכל מה שהיא תצטרך לו.

נוסעים. והקטנה תשב בכיסאה מביטה בערנות במסביב לה. עינייה נבונות. לא נרתעות. עוד אנחנו נוסעים ונרדמה ראל. מגיעים לתל אביב לאשר התכשיטן. סמדר נושאת את ראל בזרועותיה ואחיזתה כאילו האם היא. "בוקר טוב אשר!" אנחנו אומרות. מושיבים את ראל על דוכן שמעטהו עשוי מזכוכית עמידה ומשתקפים דרכה מיני עגילים בשלל צבעים. יושבת בת החצי שנה ישיבה איתנה. אשר מבקש שנאחוז בראשה. סמדר תעבור מאחורי הדוכן אוחזת במותניה, ואני אאחוז בראשה הזעיר כדי שאשר יוכל לסמן מקום הנקב באוזן. אוחזת ראשה בקלות והיא תניעהו בכל פעם שאשר יעמוד לסמן באוזנה. זה מצליח בסוף. ואז הוא מבקש שאאחוז כך שראשה לא יזוז. רכנתי לעברה והצמדתי כף ידי השמאלית מאחורי ראשה וידי הימנית עוטפת סנטרה ומכסה עד מתחת לאוזן. בעדינות האחיזה. והקטנה, כמו הבינה שלא צריך לזוז. בביטחון ובנתינת אמון מוחלטת , היא לא זעה. לרגע השמיעה ציוץ זעיר מאי הנוחות שנגרמה כאילו אומרת "מה זה?". עובר אשר לאוזנה הימנית ואני מחליפה ידיים ואוחזת ברכות בראשה ושוב מוסרת היא עצמה בביטחון ובאמונה שלמים. וחוזר אותו ציוץ זעיר ונשמע. ובזה זה תם. שקטה הביטה על סביבותיה. הרימותיה בזרועותי ושתינו מביטות במראה הגדולה. עיניה מחייכות, שלוו מבטן. סמדר תקבל אותה לזרועותיה ואנחנו יוצאות חנותו של אשר.

בדרך הביתה תשב בכיסא כשהיא אוחזת בדובי בצבע תכלת, המחובב עליה, והיא אוחזת בו כמו שאוחזים בה. פניו אליה, ידה השמאלית מחבקת כתפו והימנית על מותניו. לאט נרכן ראשה אליו ונעצמות עיניה. שלווה היא. עיגולי זהב זעירים מעטרים תנוכי אוזניה. נקודות אור בפנים הנבונים האלה.


ענווה



הרכין הברוש בחצר ראשו. שחה צמרתו. שפל מראהו, כזקן חולה. הוא איננו בוכה. מקבל עליו את שבא לו. מביטה עליו ועוברים הדברים בינינו והיד מושטת ללטף, להרגיע והלב מעביר ברכתו שהכל יהיה בסדר. ותופיע תמר בבוקר ותדבר על העץ, מציעה להרים תומכות וליישרו. והיא תפנה ליגאל שמיד ייענה, ויציע לכרוך מסביבו חבלים ולהדק אותם אל מעקה המרפסת בקומה השנייה. ויעמלו השניים. יניחו סולם גבוה מקצה זה, ומקצה אחר, ויקשרוהו בחבלים וירימו צמרתו. וישקוהו מים לרוב ודשן יטמן באדמה מסביבו והנה עומד הוא רם, מחדש. וקצה הצמרת, שאינו כרוך, מתעורר לחיים חדשים, מעז להרים ראש, מצביע על נוזל החיות השב להתרונן בעורקיו.


בוקר למחרת. שולחת מבטי אליו ו"בוקר טוב" עובר בינינו. מבורך. שליו. מבטיח.