חיפוש

עד שנראה


באים רגעים אחד אחד.


שלא אשבר שלא אפחד.


וכל יום מחדש מקיצה מחלום לחלום, שנרקם מחדש.

והיא שרה לו שיר ועיניה דומעות ויכול להיות שהכל קורה, שצריך להיות. וזה לא נגמר. חיים שאחד בשני נשזר.


ואין קטן וגדול ואין יום אתמול ואסור ומותר וחטא שנשאר. אפשר לתקן את מה שנשבר.


לוחש לה הברוש בוקר טוב וציפור בחלון אומרת שלום.


ולרגע דוממים יעמדו הציפור, היא והברוש, יַחְלְקוּ רגע נצחי שאיננו רגע ואיננו זמן. זה תמיד. לעולם. זה ניתן לְךָ ולה, לכולם.


וילדה שאמרה לה "אני יותר גדולה!" "בת כמה את?" שאלה? "בת שישים ושמונה!" "ואני הרבה יותר גדולה" אמרה. "קרוב לתשע!"


ואולי זה נכון והיא בת מליון והיינו ביחד באותו החלום. וזה ימשך עד שנתעורר למה שאנחנו באמת.


וצחוקה משובב ועיניה בורקות וכנה המבט והיא שולחת לי יד.


וכל יום מחדש נרקם עוד חלום, גם בלילה גם ביום, ולא נרתע משיעור שנלמד כל הזמן, מחדש, עד שנקיץ ונראה.