"אני רוצה לפתוח את השער לבד!" אומר חמודי. ילד בן שלוש.
השער מוביל לגינה מתחת לבית. חמודי. רזה. גבעולי. עיניו חומות, קורנות. מבטו מחייך. חכם. "שַאטֵר". אין טיפה של שומן עליו. אין לחץ עליו ולגופו - תואם. זריז. מֵעֵז. מטפס על עצים ועל גדרות. אוהב לקפוץ ממקומות גבוהים. לבי נמס מפחד כשהוא קופץ. והוא מחייך ואומר:
"מַא תְכַפִיש, בַּאערֵף אַנוֹט!" אל תפחדי, אני יודע לקפוץ!
בגינה. יחד עם מוּנָה ומִירַל, שתי אחיותיו. שערן יורד עד למותניהן, בנות שש ושבע. עיניהן מלוכסנות מעט ומבטן פיקח. חם. עורב מת מונח על הדשא.
"צריך לקבור אותו!" אומר חמודי.
מירל: "אני יודעת לחפור טוב!"
רצים לפינת הכלים. חוזרים כשכל אחד נושא את בידו. חופרים. מניחים את הציפור בתוך הבור. שופכים עליה חול בערימה.
"לא!" אומר חמודי, "צריך להוציא אותה בחזרה! אין לה אוויר!"
אני אומרת לו: "חביבי, הכל בסדר, היא עלתה לשמים!"
מתעקש הילד: "אין לה אוויר!"
מוציאים את הציפור. חמודי מביט בה ואומר:
"לא! צריך להחזיר אותה לאדמה! החתול יאכל אותה!"
מחזירים לאדמה. אני מהדקת את החול שמכסה על הציפור.
חמודי: "די! אל תהדקי כל כך חזק! יכול לרדת לה דם!"
