בוקר מוקדם. קול פרסות סוס מגיע לאוזניי. ואני חושבת לעצמי: "סוס עם עגלה עובר ברחובנו". הנקישות ממשיכות. מציצה מחלון המטבח וסוס, לבדו, מתהלך אנא ואנא. חוזרת לשטיפת הכלים, מנסה להתעלם, בלבי עוברת מחשבה: "שמישהו אחר ידאג לו". מנסה להשתמט. ונקישת הפרסות ממשיכה. שוב בחלון. מביטה. מסתובב הסוס על עומדו, מביט לעברים כמחפש, כאילו איבד דרכו. חרדה נובעת ממנו. "איך קוראים לסוס שיבוא אליך" תוהה לעצמי. מחליטה למחוא כפיים בעדינות. והסוס ניגש קרוב, זוקף אוזניו, פונה עורף ושב על עקביו.
מעירה את שכנתי תמר. "ישנו סוס שמסתובב ברחובנו". "מייד אצא אליו" משיבה תמר. "אולי הוא
רוצה לשתות מים!". והיא תרד אליו כשדלי בידה. מסרב הסוס לשתות, מתרחק לרחוב הבא, קול נקישות פרסותיו הולך ומתעמעם. תמר תלך אחריו.
מחליטה להעיר את שכני עמיחי, שידו טובה עם בעלי חיים, ויירד גם הוא. כחצי שעה עוברת והסוס שב לרחובנו אחוז בידו של עמיחי ותמר הולכת בעקבותיו. "סוסה" הם אומרים לי. היא מוכנסת לחצר ביתנו, שרחבה היא ועטורת דשא. לחוצה הסוסה ותתהלך מעט מפוחדת.
באחד מספרי המתח של דיק פרנסיס קראתי שסוסים אוהבים גזר. מחפשת במקרר ומוסרת את הגזר לתמר מהמרפסת. אוכלת הסוסה בשקיקה. רצה תמר ומביאה עוד, מעט נרתעת תאכיל את הסוסה גזר.
ועיני הסוסה מביטות. טובות עיניה מלאות השראה. רך המבט וכנות עצומה בו.
ומסר של רעות עובר בינינו. התרגלה כבר. והיא תחכך ראשה בעמיחי, שלא ירפה מלאחוז בה, כאילו מכירים משכבר הימים.
ויעמוד עמיחי עם הסוסה, מחזיק ברסנה, משעה חמש בבוקר עד עשר, ולא יעלה על פיו שמץ תלונה.
מצאנו לה מקום בחוות סוסים ברמת-השרון. קראנו לה תום.
